את רוצה? תלכי את לטיפול, אני לא צריך, לי אין בעיות....

כשאני עם הילדים, הכל פיקס...רק כשאת באה, הם מתחילים להתבכיין...

 

אתה לא מדבר ולא משתף בכלום, אתה צריך טיפול....

אני עושה הכל בבית ואתה לא נוקף אצבע ועוד יש לך טענות....לך לטיפול ויסבירו לך את זה...

 

מוכר למישהו? אולי אצל השכנים?...

 

כך קורה פעמים רבות שבן זוג אחד שולח את השני לטיפול (למוסך?...) מתוך מחשבה שאם הוא יתוקן - הכל  יסתדר.

 

זהו שלא..!

 

כל מה שעושה או לא עושה אחד מבני הזוג, מחובר בצורה כזו או אחרת לשני.

אין ספק שישנם הבדלים ולעתים שונות גדולה בדרך שכל אחד מתנהל, וזה קשה ומרגיז, אבל יש לכך גם יתרונות רבים ,

כשהופכים את ההבדלים למשאב ולא מנסים לכפות כל אחד את דרכו על השני.

אבל, בשל הקושי לקום ולבוא ביחד ליעוץ או לטיפול, כדאי לבוא בשלב ראשון לבד ולהאמין שעם הזמן יצטרף גם השני.

העיקר להאמין שאפשר!!

אם אתם מכירים מצב כזה אצלכם או אצל מישהו ממכריכם - בואו לעשות מעשה.

אין הצדקה לחיים עם כעסים  !

 

 

 

שותפות - איזו מין מלה ?  שיוויוניות - איזו מין מלה?

 

שתי מלים שהן חלק ממרכיבי הזוגיות אליה שואפים רבים. אולם, לא תמיד נותנים את הדעת למה מתכוונים .

תפיסת השותפות ותפיסת השיוויוניות שונה במקרים רבים בין גבר לאשה, במיוחד לאור השינויים הגדולים

שחלו בתקופה האחרונה במעמד הגבר ובמעמד האשה בחיי היומיום ובכלל.

אחד המרכיבים העיקריים שכדאי לחשוב עליו ולבדוק אותו הוא מרכיב החברות, עד כמה קיימת חברות בין בני הזוג .

החלק החשוב בחברות הוא ההוגנות. גם כאן צפויה אי הסכמה לגבי הגדרת ההוגנות.

יתכן שגבר יחשוב שהוגנות היא דווקא מצב של אי-שיוויוניות בחיי הזוגיות ואילו האשה  תחשוב שהוגנות היא שיוויוניות, או להיפך...

 

רוצים לחשוב על כך, לשאול, להתייעץ _ מוזמנים מאד...

וגם, אפשר לקרוא בספרה של פרופ' קלייר רבין "שותפים שוים-חברים טובים", הוצאת רמות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני ואתה .....נשנה את העולם.

 

כמה זה נוח שיש בן זוג שאפשר לכוון כלפיו את ההערות, הכעסים, הציפיות, האכזבות...ועוד מיני מינים..

כמה זה נוח - כי זה ממול וצריך רק להביט נכחה ולירות את החצים..

כמה זה נוח - כי כשאני עסוק בלתקן את בן הזוג - משמעו שאני בסדר....

 

כמה זה קשה להביט במראה- בעיניים של הניבט מולי - ולדבר בלשון אני

כמה זה קשה להבין את תגובותי, פעולותי, אמירותי, להבין למה אני פועל כך וכך, מה אני משיג בזה, האם תמיד פעלתי כך, האם מול עוד אנשים אני מגיב כך או רק מול בן זוגי....

 

אבל,

כמה זה חשוב ויעיל לכל אחד לעשות סוג של בדיקה עצמית שכזאת,

לצאת ממעגל הכעסים ולהבין את האוטומט שלי ולבדוק האם אני מרוצה מעצמי?

מה שיאפשר בהמשך לפעול מהמקום שנכון לי,

ולשמור על המקום שלי

ואז,

להצליח להיות פנוי גם להקשיב ולהבין את בן הזוג שלי - ולא רק לתקוף ולכעוס...

 

מותר ומומלץ לנסות את זה בבית...

 

ואם רוצים לדעת ולשמוע עוד - מוזמנים להתקשר..

 

 

 

 

פטנט רשום

 

מה רוצה בסך הכל הבן אדם בשביל לחיות?

מה רוצה הבן אדם בשביל לחיות טוב?..

התשובה בתוך השאלה -  רוצה שיהיה לו טוב ..

 

אז הנה פטנט :

עשו בכל יום משהו קטן וטוב למי שאתכם.

מה זה משהו טוב?

משהו עם כוונה אמיתית לאדם שאתכם : משהו טעים, מלה מפרגנת, התעניינות במצב רוחו, מחמאה על בגד שלובש

(כל מה שנאמר בלשון זכר כולל גם לשון נקבה כמובן..)

ככל שתתמידו בזה - יהיה לכם טוב.

נשמע מוזר? - תנסו.

אם לא יעבוד - דברו אתי, כתבו לי...

אז למה פטנט רשום?

כי זה פטנט ...והנה  הוא  רשום...

יום נעים !!

 

 

מה נשתנה ומה אנחנו נשנה ?

 

לאחרונה אני פוגשת בזוגות צעירים , בעלי משפחות עם שניים או שלושה ילדים אשר עיקר עיסוקם היומיומי הוא הכעס.

ואני מודה - קשה לי.

קשה לי בשל גילם הצעיר והורותם הצעירה לחשוב כמה אנרגיה הם משקיעים בביטוי כעסים וביקורת בכל דרך אפשרית ושכך הם ימשיכו את חייהם הארוכים - אם לא יעשו מעשה - ולא יחכו שמשהו ישתנה אלא יפעלו כדי לשנות.

כלומר לא ישאלו מה נשתנה ומתי ישתנה אצלינו משהו -אלא יתחילו לחפש בעצמם איך לתת מלה טובה לא רק לילדים אלא גם לבן/בת הזוג- ולא חשוב על מה, .

ובעיקר - יתחילו לנהל את הכעס ולא לתת לו לנהל אותם, כי הכעס הוא רק חלק אחד מכל אחד ואחת וכשהוא מנהל את החיים הוא צובע את הכל בשחור, אז חפשו את החלקים הרבים האחרים שלכם ושל בני זוגכם ותתחילו ליהנות מהצבעים האחרים גם !

כי ככה זה באביב - העולם צבעוני ופורח .... - צריך רק להביט ולראות ומותר גם ליהנות....

חג שמח !

                                                                                                                             

 

 

מה נשתנה ומה אנחנו נשנה ?

 

לאחרונה אני פוגשת בזוגות צעירים , בעלי משפחות עם שניים או שלושה ילדים אשר עיקר עיסוקם היומיומי הוא הכעס.

ואני מודה - קשה לי.

קשה לי בשל גילם הצעיר והורותם הצעירה לחשוב כמה אנרגיה הם משקיעים בביטוי כעסים וביקורת בכל דרך אפשרית ושכך הם ימשיכו את חייהם הארוכים - אם לא יעשו מעשה - ולא יחכו שמשהו ישתנה אלא יפעלו כדי לשנות.

כלומר לא ישאלו מה נשתנה ומתי ישתנה אצלינו משהו -אלא יתחילו לחפש בעצמם איך לתת מלה טובה לא רק לילדים אלא גם לבן/בת הזוג- ולא חשוב על מה, .

ובעיקר - יתחילו לנהל את הכעס ולא לתת לו לנהל אותם, כי הכעס הוא רק חלק אחד מכל אחד ואחת וכשהוא מנהל את החיים הוא צובע את הכל בשחור, אז חפשו את החלקים הרבים האחרים שלכם ושל בני זוגכם ותתחילו ליהנות מהצבעים האחרים גם !

כי ככה זה באביב - העולם צבעוני ופורח .... - צריך רק להביט ולראות ומותר גם ליהנות....

חג שמח !

                                                                                                                             

 

 

בסרט המופלא "עד קצה הזריחה"(של הבמאי סילבן ביגלאייזן), משוחח הבן עם אמו בת ה 94 השוכבת במיטתה וממתינה לסוף חייה. רוב הזמן בולטת צלילות דעתה ולעתים מופיעה גם שיכחה. כך הם מבלים בדיבור על הזיקנה, על החיים ועל המוות. 

כשהיא מדברת על המוות המתקרב, אומרת האם :" עברתי כל כך הרבה דברים קשים בחיים, אז למות בשביל השטויות האלה עכשו"... כאשר השטויות הן הגיל והזיקנה כמובן.

האם מעמידה את הדברים הקשים אתם התמודדה בחיים ויכלה להם לעומת "השטויות" האלה של גיל וזיקנה אלה מול אלה ואומרת בזה לדעתי משהו על התפיסה שלנו את הדברים בפרופורציות.

האם זה מוכר לכם?

האם מוכרים לכם הדברים החשובים שיש לכם בחיים הזוגיים, החברות, השותפות, המשפחתיות ועוד ועוד מול ה"שטויות" בהן מתעסקים יותר מכל ביומיום הזוגי והמשפחתי. ה"שטויות" שגורמות לויכוחים ומריבות ומוחקות לעתים את הדברים החשובים ה"גדולים".

תחשבו על זה..

 

 

 

עונש -  נושא שהוא עצמו עונש לפעמים....

 

זוג הורים עם שלושה ילדים - גיל שנה, שנתיים וחצי וגיל ארבע.

הילד ה"גדול" בן הארבע אינו רגוע ולרוב אינו נשמע להורים ומידי יום ביומו מקבל עונש, 

זאת אחרי שנאמר לו : אם תמשיך לעשות כך וכך - תקבל עונש.

העונש הוא לרוב להיות בחדר שלו לבד או לא לצפות בטלביזיה ועוד..

לשאלתי אם עד כה הדרך הזו יעילה ?

אומרים לי ההורים שאין הפנמה אצל הילד ובכל יום הדברים חוזרים על עצמם.

חשוב לומר שישנם בודאי גורמים רבים שמשפיעים על המערכת, כמו למשל הורה אחד סבלן יותר והשני מאבד סבלנות מיד, או חילוקי דעות בין ההורים וויכוחים מעל ראש הילד כיצד צריך לנהוג איתו , ועוד..

זהו נושא רחב וכמובן שאין להגיע למסקנות ולהכללות ויש לבדוק כל מקרה לגופו,

אבל,

יחד עם זאת - הייתי רוצה להאיר נקודה למחשבה:

בין אם התנהגות הילד נובעת מן הצורך בתשומת לב,

ובין אם זו בדיקת גבולות של המבוגרים,

ובין אם זה ביטוי לצורך שלו לשמור על מקומו במשפחה,   ועוד ועוד סיבות רבות..

אתם מוזמנים לנסות דרך נוספת :

אימרו לילדכם איך אתם רואים אותו באותו רגע :

"אני רואה שאתה רוצה עכשו להשתולל..."

"אני רואה שאתה חסר מנוחה.."

"אני רואה שקשה לך..."

"אני רואה שאין לך סבלנות"

"אני רואה שאתה לא מקשיב לי.."   

וגם - "אני רואה שכיף לך.."

"אני רואה שאתה ממש שמח עכשו "   ועוד ועוד 

 

זה מה שהילד רוצה - שתראו אותו.

בדרך זו, אם תתמידו בכך, הוא יחווה חוויה של בטחון ויזדקק פחות להתנהגויות מכעיסות.

 

בהצלחה וימים נעימים!

 

שאלות, מחשבות, השגות - מוזמנים לכתוב - ותיענו !

" וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ..."(שמות א' פסוק י"ב)

נזכרתי בפסוק הזה כאשר שמעתי את יהודה אטלס מתראיין על המסר שיצא ממשרד החינוך (?) על ההגבלה של חלק מיצירתו לילדים ממשפחות דתיות. ויפה אמר אטלס שהוא כותב על הדברים הקטנים של החיים שהם מנת חלקם של ילדים באשר הם, כשהם קטנים וגם כשהם גדולים - ובתוכם הילד שבהם נשאר לנצח ...

חשוב לי להאיר את דבריו בזרקור גדול, ולחזקם.

ככל שננסה להסתיר את החיים מהילדים, ככל שנשקיע אנרגיה במחשבה מה לאסור, לסגור, להסתיר, לנצור, לעצום עיניים, לסובב את הראש כדי לא לראות.... - כל אלה אינם יכולים לכבות את היצרים הטבעיים של כל ילד וילדה, כל אלה אינם יכולים לבטל את מה שילדים חושבים ומרגישים - אפילו אם אסור להם לחשוב או להרגיש.

ניתן להבין שקשה להתמודד עם הבעת רגשות של ילדים שאינה תואמת את מה שהם "צריכים" להרגיש על מנת שייחשבו לילדים טובים וצייתנים - אבל זה בדיוק הענין החשוב: לדעת להתמודד.

כי מה תפקידנו המבוגרים, ההורים, המורים, הרבנים, המדריכים, אם לא לתת לילדים כלים להתמודד עם מכשולים, בעיות, התלבטויות ולהיות יכולים להם. מי יתן להם את הכלים אם לא אנחנו. ומאחר ואנחנו ההורים, המורים וכו' - ורק אנחנו  - המודל עליהם הם מסתכלים, סופגים, מפנימים ולוקחים - מוטלת עלינו האחריות להראות להם ולתת דוגמא איך מתמודדים. איך לא מטאטאים מתחת לשטיח , איך מתלבטים, חושבים, מתייעצים, - ומגיעים לפתרונות.

נכון - זה יותר קשה, אבל זוהי ההשקעה החשובה ביותר של המבוגרים בילדים. אם לא ניתן להם - הם יגיעו בעצמם בדרכים קשות יותר ובדרכים עוקפות - כי את נפש האדם אי אפשר למחוק - נפש האדם באשר הוא אדם , עם או בלי כיפה....

תנו כוח לילדים - תסמכו עליהם שהם יכולים להתמודד - זה יעזור גם לכם אנשי משרד החינוך לסמוך על עצמכם !!

 

ב ה צ ל ח ה !!

 

מתלבטים ? - מוזמנים להתקשר ואשתדל לסייע...